בבית שבו אני גר יש חצר אחורית. בניגוד לאחותה הקדמית שם אני דואג לעציצים, לנקיון, לתאורה מתאימה ופינת ישיבה ואירוח, לחצר האחורית אני כמעט לא מגיע וגם דואג שאף אחד אחר לא ידע על קיומה. לפני כעשר שנים החלטתי לצאת לסיור מאחורי הבית, בחצר האחורית, ואילו הפתעות שאני מצאתי שם, מצאתי ארגז עם כל מיני תפיסות. תפיסות על איך צריך לדבר ולהתנהג בחברת זרים וקרובים שמסרו לי הורי לפני בר המצווה, תפיסות על הקשר בין בן הזוג ובת הזוג, מה עושה הגבר ומה האישה, מה מותר להגיד ומה אסור, תפיסות על מיניות, על קביעות במקום העבודה, וקביעות בכלל, על חשיבות התזונה ובריאות הגוף.
היתה שם גם מזוודה חומה עם חגורות בעלות אבזם גדול שהכילה הבטחות שהבטחתי לעצמי במהלך השנים, דברים שהתחייבתי לעצמי לא להיות, ולא לעשות. לא לצעוק לא להביע עצב, לא לספר את שעל ליבי, לא לסמוך לעולם, ודברים שאמרתי שאני חייב לעשות, ולהוכיח לעצמי שאני יכול ויום אחד אשתנה. אל מול המזוודה התנשא דקל גבוה שלמרגלותיו שכנה תיבה גדולה, תיבת מטמון נעולה עם מנעול כבד. לא זכרתי מה יש שם, והסקרנות גברה עלי. מאחר ולא ידעתי היכן המפתח, הרמתי את האבן הקרובה ביותר אלי וניפצתי אותה על המנעול שהתרצה ונפתח.בתוך התיבה מצאתי ערימה של סודות שבחרתי להסתיר מהעולם, מחשבות שלי על עצמי ואחרים, דברים שחשבתי שאסור היה לראות, לחשוב או להבין, ומעשים שעשיתי. היו שם סודות מכל השנים, ילדות, בגרות, נערות, ועד היום. רגעים בהם החבאת את עצמי מרוב בושה, ורגעים של שקרים לבנים חסרי משמעות. היו שם מחשבות אובדניות, מחשבות נקמה וזעם ומחשבות או מעשים החורגים מהמוסר והנורמה ודברים שחששתי מהתגובה של אחרים לגביהם.
ממש מאחורי תיבת הסודות, נחה לה שידת מגירות, זאת שהיתה פעם חלק מהספריה בחדר שגדלתי בו. במגירות האלו החבאתי את כל האכזבות, כשלונות, עלבונות, קנאה ובדידות. בכל פעם שעברתי דרך משהו שלילי, נסיתי לקחת אותו, ולדחוף אותו למגירה המתאימה. נכנסו לשם חוויות מיניות, חברתיות, דברים שקרו עם בנות זוגי לאורך כל חיי, עם ההורים והאחים, עם חברים לכיתה, במחנה קיץ, בחוגים ותחרויות. כל מגירה והדברים שלה. היתה מגירה של אכזבות עם תיעוד של כל הרגעים בהם האנשים שאני הכי תלוי בהם, התנו את אהבתם אלי בכל מיני גחמות של הרגע, רגעים בהם כעסו על דברים שעשיתי או לא, רגעים של תסכול ממי שאני. אכזבות מאלו שפתחתי בפניהם את סגור ליבי וגופי והם ניצלו זאת לרעה ואכזבות ממציאויות שלא קרו.
היתה גם מגירה שבה שמתי את כל העלבונות, את אותם הרגעים שהילד הקטן שבי רצה הכרה והערכה ובמקום זה קיבל תיוג, רגעים בהם קראו לי בשמות גנאי ותואר, ושייכו אותי לקבוצה או מקום שאיני רוצה לקחת חלק בהם. היתה גם מגירה לכשלונות, שם הנחתי כישלון אחר כישלון, רגעים בהם הכשלון הוא מעשה שלא צלח וגם חוסר עשיה בכלל, רגעים בהם הכישלון הוא בכלל הצלחה של מישהו אחר. היו שם כשלונות בדברים שבכלל לא היו תחת היכולת שלי להשפיע עלים ועדין היוו כישלון עבורי, ובכל פעם שניגשתי אל המגירה הזאת הזכיר לי הכישלון את ההיסטוריה שלי עם שאר חבריו שחייכו מן המגירה. מגירת הכשלונות צרבה את ידי בכל פעם שפתחתי אותה, כאילו הזכירה לי את תוכנה כל פעם מחדש.
בקצה הרחוק של החצר, מאחורי גלגל הטרקטור הישן, בתוך מקרר גלידות ישן שהפסיק לעבוד לפני כמה שנים מצאתי את הפרידות והמיתות, את הרגע בו הבנתי שסבתא של אמא זקנה ועומדת למות, הרגע שהבנתי שכבר לא אשב אצל סבא וסבתא ואזכה לראות את החיוך הזה והמגע הזה שליווה אותי כל חיי. רגעים כואבים של פרידה בסיום בית הספר היסודי והתיכון, סיום מסגרות והבנה שרק חלק מהסובבים ימשיך איתי הלאה. רגעים בהם נפרדתי מהילדותי שאני והפכתי לאחראי ובוגר, הרגע שהפכתי לאבא. יש משהו באותם רגעי פרידה ומוות, סוג של חוסר ודאות לגבי המשך הדרך, רצון להשאר עם העבר כאילו אוחז אותו בציפורני. אלו רגעים שבהם בסוף מצאתי את עצמי בכניעה מוחלטת למשהו שהיה גדול יותר מהאגו שלי.
אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי הבנתי שיש לי אחלה של שטח מאחורי הבית שבמקום לארח בו, להפוך אותו להיות מקום שנעים לי לשהות בו, אני משאיר אותו נטוש ומלא בג'אנק. אז החלטתי לפתוח את הארגזים והתיבות, לראות מה קורה שם, מה יש בהם, לפתוח מגירות וkבדוק את מה שמסתתר בשידות ושאר הקופסאות, וסידרתי את הכל על כוורת מדפים שבניתי, ככה שיהיו מולי, נגישים לי, מאווררים. ואז גיליתי שיש עוד דרך ארוכה לפני, שצריך לפנות את הזבל, לעבוד ולרענן את האדמה, ולשתול זרעים, ולארגן מערכת השקיה טובה ותומכת, ותאורה שתאיר את הפינות החשוכות והחלל המרכזי, ופינות ישיבה אישית ולאירוח. והיום עשר שנים אחרי, אני בא לביקור בחצר האחורית כל הזמן, לפעמים לבד לפעמים עם חבר או חברה, ניגש אל כוורת ההפתעות שלי ומוציא איזה זיכרון, סוד, תפיסה שהנחתי שם די מזמן, לומד עליו, לומד אותו, ואז לרוב מחליט להשאיר אותו מחוץ לבית. לפעמים אני גם יכול להשאיר אותו לסיבוב נוסף, עד שארגיש מוכן לשחרר גם אותו. אני רוצה לשתף שאני ממש מרגיש שהגדלתי את הבית מהיום שהתחלתי לעשות סדר בחצר האחורית, היום יש לי כמעט פי שנים חצר לעומת פעם. אני מרגיש שהחצר האחורית שלי שהיא אני, היא מרחב שאני יכול לשהות בו בחופשיות ולא לחשוש ממה שאמצא שם.
לסיום אני רוצה להשאר אותכם עם כמה מחשבות: עד כמה אתם מכירים את החצר האחורית שלכם? כמה יוצא לכם לבקר שם? איך אתם מרגישים באיזורים הפחות חיצוניים שלכם?
לכולנו יש את ארץ מצרים הפרטית שלנו, מקום אותו אנחנו מכירים הרבה זמן, מקום שהתרגלנו אליו, אל הכאב שבו, אל הסבל, אל השעבוד, מקום שהיינו רוצים לצאת ממנו, להחליף במשהו "יותר טוב", אחר. ארץ מצרים היא הקריירה שלנו שכבר אינה מספקת, זוגיות תקועה, מערכת יחסים סבוכה עם ההורים, חוסר הגשמה שנמשך כבר המון זמן, הורות שמלווה בקשיים, אשמה מתמשכת, חוסר ביטחון בעיות דימוי עצמי, השמנה, עצלות דחיינות ועוד כל מיני דוגמאות.
האפשרות להכיר את עצמי - The Inner Awakening 