46 החצר האחורית

130405kבבית שבו אני גר יש חצר אחורית. בניגוד לאחותה הקדמית שם אני דואג לעציצים, לנקיון, לתאורה מתאימה ופינת ישיבה ואירוח, לחצר האחורית אני כמעט לא מגיע וגם דואג שאף אחד אחר לא ידע על קיומה. לפני כעשר שנים החלטתי לצאת לסיור מאחורי הבית, בחצר האחורית, ואילו הפתעות שאני מצאתי שם, מצאתי ארגז עם כל מיני תפיסות. תפיסות על איך צריך לדבר ולהתנהג בחברת זרים וקרובים שמסרו לי הורי לפני בר המצווה, תפיסות על הקשר בין בן הזוג ובת הזוג, מה עושה הגבר ומה האישה, מה מותר להגיד ומה אסור, תפיסות על מיניות, על קביעות במקום העבודה, וקביעות בכלל, על חשיבות התזונה ובריאות הגוף.

היתה שם גם מזוודה חומה עם חגורות בעלות אבזם גדול שהכילה הבטחות שהבטחתי לעצמי במהלך השנים, דברים שהתחייבתי לעצמי לא להיות, ולא לעשות. לא לצעוק לא להביע עצב, לא לספר את שעל ליבי, לא לסמוך לעולם, ודברים שאמרתי שאני חייב לעשות, ולהוכיח לעצמי שאני יכול ויום אחד אשתנה. אל מול המזוודה התנשא דקל גבוה שלמרגלותיו שכנה תיבה גדולה, תיבת מטמון נעולה עם מנעול כבד. לא זכרתי מה יש שם, והסקרנות גברה עלי. מאחר ולא ידעתי היכן המפתח, הרמתי את האבן הקרובה ביותר אלי וניפצתי אותה על המנעול שהתרצה ונפתח.בתוך התיבה מצאתי ערימה של סודות שבחרתי להסתיר מהעולם, מחשבות שלי על עצמי ואחרים, דברים שחשבתי שאסור היה לראות, לחשוב או להבין, ומעשים שעשיתי. היו שם סודות מכל השנים, ילדות, בגרות, נערות, ועד היום. רגעים בהם החבאת את עצמי מרוב בושה, ורגעים של שקרים לבנים חסרי משמעות. היו שם מחשבות אובדניות, מחשבות נקמה וזעם ומחשבות או מעשים החורגים מהמוסר והנורמה ודברים שחששתי מהתגובה של אחרים לגביהם.

ממש מאחורי תיבת הסודות, נחה לה שידת מגירות, זאת שהיתה פעם חלק מהספריה בחדר שגדלתי בו. במגירות האלו החבאתי את כל האכזבות, כשלונות, עלבונות, קנאה ובדידות. בכל פעם שעברתי דרך משהו שלילי, נסיתי לקחת אותו, ולדחוף אותו למגירה המתאימה. נכנסו לשם חוויות מיניות, חברתיות, דברים שקרו עם בנות זוגי לאורך כל חיי, עם ההורים והאחים, עם חברים לכיתה, במחנה קיץ, בחוגים ותחרויות. כל מגירה והדברים שלה. היתה מגירה של אכזבות עם תיעוד של כל הרגעים בהם האנשים שאני הכי תלוי בהם, התנו את אהבתם אלי בכל מיני גחמות של הרגע, רגעים בהם כעסו על דברים שעשיתי או לא, רגעים של תסכול ממי שאני. אכזבות מאלו שפתחתי בפניהם את סגור ליבי וגופי והם ניצלו זאת לרעה  ואכזבות ממציאויות שלא קרו.

היתה גם מגירה שבה שמתי את כל העלבונות, את אותם הרגעים שהילד הקטן שבי רצה הכרה והערכה ובמקום זה קיבל תיוג, רגעים בהם קראו לי בשמות גנאי ותואר, ושייכו אותי לקבוצה או מקום שאיני רוצה לקחת חלק בהם. היתה גם מגירה לכשלונות, שם הנחתי כישלון אחר כישלון, רגעים בהם הכשלון הוא מעשה שלא צלח וגם חוסר עשיה בכלל, רגעים בהם הכישלון הוא בכלל הצלחה של מישהו אחר. היו שם כשלונות בדברים שבכלל לא היו תחת היכולת שלי להשפיע עלים ועדין היוו כישלון עבורי, ובכל פעם שניגשתי אל המגירה הזאת הזכיר לי הכישלון את ההיסטוריה שלי עם שאר חבריו שחייכו מן המגירה. מגירת הכשלונות צרבה את ידי בכל פעם שפתחתי אותה, כאילו הזכירה לי את תוכנה כל פעם מחדש.

בקצה הרחוק של החצר, מאחורי גלגל הטרקטור הישן, בתוך מקרר גלידות ישן שהפסיק לעבוד לפני כמה שנים מצאתי את הפרידות והמיתות, את הרגע בו הבנתי שסבתא של אמא זקנה ועומדת למות, הרגע שהבנתי שכבר לא אשב אצל סבא וסבתא ואזכה לראות את החיוך הזה והמגע הזה שליווה אותי כל חיי. רגעים כואבים של פרידה בסיום בית הספר היסודי והתיכון, סיום מסגרות והבנה שרק חלק מהסובבים ימשיך איתי הלאה. רגעים בהם נפרדתי מהילדותי שאני והפכתי לאחראי ובוגר, הרגע שהפכתי לאבא. יש משהו באותם רגעי פרידה ומוות, סוג של חוסר ודאות לגבי המשך הדרך, רצון להשאר עם העבר כאילו אוחז אותו בציפורני. אלו רגעים שבהם בסוף מצאתי את עצמי בכניעה מוחלטת למשהו שהיה גדול יותר מהאגו שלי.

אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי הבנתי שיש לי אחלה של שטח מאחורי הבית שבמקום לארח בו, להפוך אותו להיות מקום שנעים לי לשהות בו, אני משאיר אותו נטוש ומלא בג'אנק. אז החלטתי לפתוח  את הארגזים והתיבות, לראות מה קורה שם, מה יש בהם, לפתוח מגירות וkבדוק את מה שמסתתר בשידות ושאר הקופסאות, וסידרתי את הכל על כוורת מדפים שבניתי, ככה שיהיו מולי, נגישים לי, מאווררים. ואז גיליתי שיש עוד דרך ארוכה לפני, שצריך לפנות את הזבל, לעבוד ולרענן את האדמה, ולשתול זרעים, ולארגן מערכת השקיה טובה ותומכת, ותאורה שתאיר את הפינות החשוכות והחלל המרכזי, ופינות ישיבה אישית ולאירוח. והיום עשר שנים אחרי, אני בא לביקור בחצר האחורית כל הזמן, לפעמים לבד לפעמים עם חבר או חברה, ניגש אל כוורת ההפתעות שלי ומוציא איזה זיכרון, סוד, תפיסה שהנחתי שם די מזמן, לומד עליו, לומד אותו, ואז לרוב מחליט להשאיר אותו מחוץ לבית. לפעמים אני גם יכול להשאיר אותו לסיבוב נוסף, עד שארגיש מוכן לשחרר גם אותו. אני רוצה לשתף שאני ממש מרגיש שהגדלתי את הבית מהיום שהתחלתי לעשות סדר בחצר האחורית, היום יש לי כמעט פי שנים חצר לעומת פעם. אני מרגיש שהחצר האחורית שלי שהיא אני, היא מרחב שאני יכול לשהות בו בחופשיות ולא לחשוש ממה שאמצא שם.

לסיום אני רוצה להשאר אותכם עם כמה מחשבות: עד כמה אתם מכירים את החצר האחורית שלכם? כמה יוצא לכם לבקר שם? איך אתם מרגישים באיזורים הפחות חיצוניים שלכם?

45 והעגלה נוסעת

 

מאז שאני זוכר את עצמי, בכל בית שגרתי, בכל רחוב, בכל שכונה, בערים שונות, תמיד היתה באיזור איזה טנדר ישן שעגלה נגררת רתומה לאחוריו. עגלה כמו פעם בקיבוץ, כזו שהיתה עוברת ולוקחת אנשים אל הים. אז היא היתה רתומה לטרקטור, עוברת בזמנים לא ידועים ומסודרים, ומי שקפץ עליה היה מגיע איתה אל הים.

בהתחלה רק שמעתי עליה, שמעתי שיש עגלה כזאת שעוברת ולוקחת אנשים אל הים, לא ראיתי אותה אף פעם, חברים סיפרו שהיא קיימת ואמרו שצריך הרבה מזל לתפוס אותה בזמן ולעלות עליה. לי לא היה מזל, ניסיתי להבין מתי היא עוברת, באיזו תדירות, מה המסלול שלה, מי מכיר אותה ועלה עליה’ ומי יכול לספר לי עליה. נראה היה שהעגלה מופיעה לעיתים רחוקות וכמעט ולא נתקלתי באנשים שעלו עליה. ראיתי אנשים שישבו כל היום בתחנה, מחכים להזדמנות שלהם לעלות על העגלה, וכאלו שחיכו לרגע הנכון, לרגע המתאים, הבנתי אותם, כששמענו יש אפשרות שהיא תעבור, כאילו נקראנו להתייצב, תמיד היתה תחושת דחיפות, להגיע מהר, כדי שלא נפספס. אני זוכר בפעמים הראשונות שאפילו לא ידעתי בוודאות שמדובר בעגלה הנכונה, היא היתה עוברת, ללא סימנים מיוחדים, לפעמים היו עליה אנשים ולפעמים היתה ריקה. נורא חששתי לשאול. חששתי שיחשבו אותי לטיפש אם אשאל על משהו שלא באמת קיים. היתה תקופה שכבר ידעתי שיש עגלה כזאת שלוקחת אנשים אל הים, אבל עדין לא עליתי עליה, הייתי עומד בצד כשהיא עברה מסתכל עליה, ומתמלא ברגשות אשם ושיפוט עצמי. איך שוב מסמסתי את ההזדמנות? איזה פחדן אני, למה לא נותנים צ'אנס למתחילים ולאלו שפחות מנוסים?

לפעמים היא פשוט היתה חולפת על פני בהתעלמות מופגנת, כאילו ידעה שאני עדין לא מוכן לעלות עליה. אני רוצה להסביר משהו, יש הרבה התלבטויות כשעגלה כזאת עוברת, הנהג עם האוזניות על הטרקטור, הוא לא מדבר, הוא גם לא ממש עוצר, העגלה עוברת ואתה צריך להחליט אם לעלות או לא. מי שעולה לא יודע לאן היא תוביל, מה התחנה הבאה והיכן התחנה הסופית. הוא לא יודע מי נמצא ומי יעלה, או יעזוב. חוסר הידיעה והצורך שהכל יהיה ברור ומסודר הביאו איתם פחדים, חוסר אמון, תסכול ואכזבה שהתווספו אל שאר הרגשות שהיו מציפים אותי ברגעים אלו. זה די מתסכל להיות ברגעים האלו שההזדמנויות באות וחולפות ואני לא מצליח לזהות אותן. היו רגעים שמבטי המשיך עם העגלה שחלפה ומרוב שהייתי ממוקד בה לא שמתי לב שאחת אחרת עוברת, וגם אותה אני מפספס ופעמים שדמיינתי איך אעלה עליה ומה יקרה אם… ומרוב מחשבות ודיונים פנימיים היא המשיכה לדרכה בלעדי, מאפשרת לי לראות את חלקה האחורי.

יום אחד פגשתי אדם שנראה היה שחזר מהים. שאלתי אותו איך זה שהוא מצליח לעלות על העגלה הנכונה שלוקחת אותוו לים, איך זה שהמזל מאיר לו פנים בצורה כל כך עקבית. הוא סיפר לי שהוא בכלל לא חושב שהוא בר מזל, הוא אמר שהוא משקיע המון מאמץ בלהגיע אל הים מתי שהו רוצה, שהוא נאלץ להתמודד עם הלא ידוע, לעלות ולרדת מעגלות שונות, שלפעמים זה כרוך בסיבובים רבים עד שנראה שבכלל לא מתקדמים, ואפילו נדמה שחזרנו אחורה, אבל תמיד הוא זוכר לאן הוא רוצה להגיע.

הוא אומר שאם אחכה ליום המתאים, לרגע הנכון, לזמן המדויק שבו 'אמורים הדברים לקרות', זה לעולם לא יגיע. ההזדמנויות מחכות לנו בכל מקום ובכל זמן, זה מחוץ לנו ובתוכנו, אנחנו רק צריכים לבחור לראות להושיט ולקחת, ממש כמו בשיר, 'אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה'. הבנתי שכשאני עמוס רגשית עסוק במחשבות והמעצורים, והלא ידוע, אני פחות פנוי לזיהוי ההזדמנויות, הפרשנות שלי לדברים תמיד נוטה לכיוון הישרדותי, אישי, ואז הסיכוי שלי לפרש אירוע כהזדמנות הולך ופוחת. אם איני בוטח איך אצא עם מישהו להרפתקה, אם איני מעריך את עצמי, איך אחשוב לדוגמה שאוכל למצוא עבודה? הרי גם אם מישהו יציע לי עבודה, אצליח להרוס את זה איכשהו ואפספס עוד הזדמנות.

באחת השיחות הוא גילה לי את אחד הסודות שלו, הוא אמר שכדי שההזדמנות תדפוק בדלת, צריך שתהיה שם דלת. ואז הוא לימד אותי לבנות דלתות, ליזום, לדבר, לשנות, לעשות, להעיז, ליצור וככל שעשיתי יותר כך קרו דברים חדשים ופתאום ראיתי שיש הרבה דרכים להגיע אל הים, ויש הרבה עגלות שיכולות להביא אותי לשם.

היום אני כבר לא חושב שזה מזל לעלות על העגלה, אלא שזו עבודה של ריכוז, רצון, התכוונות, מיקוד, קריאת מצבים, יכולת הפרדה מהקולות השונים שרצים לי בראש, ובכל פעם שאני רואה את הטנדר עם העגלה, אני נזכר בטרקטור שליווה את החלק הראשון של חיי ומחייך לעצמי מחכה לו.

44 יוצאים ממצרים

Exodus04_5x7לכולנו יש את ארץ מצרים הפרטית שלנו, מקום אותו אנחנו מכירים הרבה זמן, מקום שהתרגלנו אליו, אל הכאב שבו, אל הסבל, אל השעבוד, מקום שהיינו רוצים לצאת ממנו, להחליף במשהו "יותר טוב", אחר. ארץ מצרים היא הקריירה שלנו שכבר אינה מספקת, זוגיות תקועה, מערכת יחסים סבוכה עם ההורים, חוסר הגשמה שנמשך כבר המון זמן, הורות שמלווה בקשיים, אשמה מתמשכת, חוסר ביטחון בעיות דימוי עצמי, השמנה, עצלות דחיינות ועוד כל מיני דוגמאות.

למרות שכולנו סובלים בארץ מצרים, לא פשוט לנו לעזוב אותה. ההבנה שעלינו להיפרד מדברים שמלווים אותנו כבר הרבה זמן, לפעמים שנים, המאמץ הקשור בשינוי ההרגלים, הפחד שלא נסתדר בחוץ, וחוסר הבהירות לגבי הארץ המובטחת אליה אנו רוצים לברוח, מקשים נורא על תהליך היציאה מהמצרים הפרטית שלנו. הרבה פעמים נעדיף לשמר את המצב הקיים למרות שהוא לא נעים, למרות שאנחנו חווים את הקושי. לפעמים זה בגלל שיש לנו זכרונות לא נעימים מנסיונות קודמים שרצינו לצאת לחופשי, או שמענו מאחרים על נסיונם. לפעמים זה בגלל אנשים הסובבים אותנו אשר נוטים לשכנע אותנו להישאר איתם ולא לצאת לדרך, ואז למרות שאנחנו ממש רוצים לצאת ממצרים, להחליף עבודה, להתעמת עם בן הזוג, לשנות מצב, ולהתחיל משהו חדש, לא נעשה את הצעדים המתאימים. לא נצליח לצאת מארץ מצרים שלנו.

כדי להכיר את ארץ מצרים שלכם לאורכה ולרוחבה על כל מחוזותיה ועריה, אני מזמין אתכם לעבור דרך כל תחומי החיים, הבריאות, דרך כלכלה, קריירה, זוגיות, מערכות יחסים, הורות, מיניות, פנאי וכל תחום העולה בדעתכם, תזונה, יצירה, או נתינה ולפרוט את מצבכם בתחום. רישמו מה טוב ומה לא, מה עובד ומה תקוע, היכן יש סבל והיכן נוחות, מהן המצוקות ומהן ההצלחות, מהם הדברים שהייתם רוצים להשתחרר מהם? השאלות הן המפתח להתקדמות ולמידה, מי שאינו שואל אינו יכול לראות מה קיים ואינו יכול להמשיך הלאה, לדעת. הוא נידון להשאר באיזור הנוחות לעד. לחיות במצב של קהות חושים.

משהכרתם את ארץ מצרים, בואו נצא למסע אל עבר הארץ המובטחת. בואו דמיינו איך היא נראית, איזה סוג של תקשורת ומערכות יחסים תרצו?, איך תבוא לידי ביטוי המיניות שלכם? לאן תוביל אתכן הקריירה? איך תתנהלו כלכלית, איך יראו מערכות היחסים שלכן עם ההורים, הילדים, והחברים?  לחלקנו יש ענין עם הארץ המובטחת, לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. לפעמים הדרך לתאר את מה שאנחנו רוצים עוברת דרך מה שאנחנו לא רוצים, "אני לא רוצה להרגיש לבד", "אני לא מוכנה להיות ככה יותר", וזה קורה כאשר אנחנו עדין כבולים מידי בתוך מצרים שלנו ואפילו לא יכולים לדמיין את הארץ המובטחת. אז איך אפשר להמיר את ההגדרה דרך השלילה אל משהו חיובי? האם נוכל לבחור אנשים שמהווים מודל לחיקוי ולזקק מה אנחנו רוצים, לאן אנו מכוונים דרכם? אז מהי אותה ארץ מובטחת שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?

כמו בעת ההיא, הקושי העיקרי העומד ביננו לבין הארץ המובטחת הוא ים סוף, ההבנה שתמיד יהיה משהו גדול שיחסום אותנו. ים סוף הוא המקום בו כל כשלונות העבר שוכנים, כל האכזבות שחווינו, כל הפחדים והמחשבות והתסכולים שצצו, זהו מקום המסמל את כל החסמים הפנימים והחיצוניים, המודעים והנסתרים שלנו. הוא נחשב למקום שרק בנס ניתן לעבור. גם אם עברנו דרכו בעבר, עדין עבור רובנו אין נוסחא ברורה לדרך הבטוחה והמהירה לחצות אותו. נראה שבכל פעם שעברנו דרכו השארנו חללים רבים מאחורינו, אנשים שנפגעו, חברים שנעלבו ונעלמו, צלקות שנשארו ומזכירות לנו שזה לא היה פשוט. אז לפני שאנחנו עוברים דרכו בדרך לארץ המובטחת, בואו נערוך רשימה של כל אותם חסמים רגשיים, מכשולים ופחדים ומחשבות וקולות שמפריעים לנו לצאת לדרך. ככל שהרשימה תהיה ארוכה יותר, כך תעלה בידינו האפשרת לחמוק מהמכשולים אותם מציב הים, או אולי להתכונן אליהם, ואז כבר לא נתייחס לחציה כנס, אלא כאל דבר מודע, ואז נחצא את ים סוף שלנו בביטחה.

לאחר שנחצה את ים סוף, ונמשיך בדרכנו אל עבר הארץ המובטחת, אנחנו נידונים לתקופה לא קצרה של למידה. אנחנו מתחילים את המסע שלנו במדבר, תקופת ביניים שבה אנחנו עדין עם ההרגלים הישנים ותפיסת העבדות מצד אחד, ומתחילים לפתח תפיסות חדשות והרגלים חדשים בדרך אל החופש. המדבר כהרגלו מתעתע מאוד, ואחנו נידונים לתנועה בין הישן לחדש. נצטרך המון אנרגיות ומיקוד במידבר, השנים הרבות בארץ מצרים הטביעו באנו מחשבות נסתרות שינסו לשמר את עצמן, ואנחנו כמו ילדים קטנים נצטרך ללמוד ולהתנסות בצעדים חדשים. לפעמים תהיה זו שפת תקשורת חדשה שנצטרך ללמוד על מנת לשנות את מערכות היחסים שלנו, לפעמים זו תקופה ללא זוגיות, לפעמים נצטרך ללמוד מיומנויות חדשות כמו תעוזה, אסרטיביות ולפעמים פשוט להגיד את מה שעולה על ליבנו. בתוכנו יתחולל קרב בין הדמויות השונות, ולפעמים זה יתבטא מחוץ לנו, בעיקר כשהסביבה תגיב לשינויים שלנו. ההליכה במדבר תעמיד אותנו במחבנים רבים, היא תבחן את נכונותינו להשתנות וכשלא נשים לב נחשוב שחזרנו אחורה להתחלה. המדבר יתעתע בנו ולפעמים יגרום לנו לחשוב שחזרנו למצרים. התעתוע הוא דרכו של המדבר, אל תשכחו זאת. אם תסמנו את הדרך ותאספו רגעים של התקדמות, תוכלו לדעת היכן אתם באמת, ולא תפלו בפח שהמדבר טומן לכם.

לגבי הארץ המובטחת, אני רוצה לשתף במשהו. גם כשעובר הגבול בין המדבר והארץ המובטחת, המסע לא מסתיים. להזכירכם, בני ישראל הגיעו לארץ המובטחת אבל מעולם לא היו שם במצב של רגיעה וחוסר שינוי. הארץ המובטחת היא רעיון וכמו כל דבר בחיים היא משתנה. אנחנו יוצאים למסע אדם במצב מסויים ומסיימים אותו אדם אחר. בדרך משתנה תפיסת העולם שלנו לגבי ארץ מצרים והארץ המובטחת, זהו תהליך של גדילה והתפתחות. זהו תהליך שאף פעם לא מסתיים, ומי שלומד לאהוב אותו יוצא ליציאות מצרים כל החיים, ולכן חובה עלינו לספר ביציאת מצרים ולהזכיר את זה לנו, לילדנו וחברינו כדי שנמשיך להתפתח וליצור את עצמנו בצורה המיטבית ביותר.

אז לפני שאתם יוצאים למסע שלכם, מהו הדבר הראשון שעליכם לעשות אל עבר חיים טובים יותר עבורכם?

חג שמח ומסע מלמד

43 הסוף לדחיינות

procrastinateשלום, שמי גל ואני דחיין הוליסטי, כלומר אין תחום בחיים שלי שאני לא נוטה לדחות בו דברים. אני עושה את זה כבר הרבה שנים, כל כך הרבה שאני כבר לא זוכר מתי זה התחיל. אפילו את כתיבת המאמר הזה אני דוחה כבר יותר משלוש שנים. אני דוחה טיפולים באוטו, ותשלומים לעיריה, אני דוחה תיקונים בבית, פינוי וסידור של המחסן ושטיפת כלים, אני דוחה שיחות עם המנהל, העובדים והאישה, אני דוחה את הדיאטה והספורט, אני דוחה את תכנון החופשה השנתית ואת התכניות לסוף השבוע, אני דוחה משימות לרגע האחרון, דוחה את הכביסה עד שאין כבר מה ללבוש, ודוחה מפגשים עם אנשים מסויימים. דחיין הוליסטי, כבר אמרתי.

למה אני דוחה? אני חושב שבבסיס של הדחיה ישנן שתי סיבות עיקריות, פחד וחוסר מוטיבציה. הפחד אם אנסה לדייק אותו, הוא פחד משינוי, אבל זה מצריך הסבר קצר, אז בואו איתי. אני דוחה דברים כדי למשוך את ההנאה עד כמה שאפשר. הנאה ממה? מזה שלא צריך להתעמת, להתחכך, ולשנות. ההנאה שקיימת מהמצב הקיים, המוכר והידוע, מתחושת ה"ביטחון". גם אם אני לא ממש נהנה עדין אמשוך את המצב הנוכחי ואהנה ממנו כי ההנאה האמיתית היא בזה שאוכל להמשיך להיות עצמי ללא צורך להשתנות.

גם כשלא טוב לנו ואין סיבה אמיתית לדחות את הדברים, נעדיף את המוכר והידוע על פני השינוי. תחושת השליטה על הדברים היא נקודת מוצא לכל מה שאפשר לדחות. כל עוד אני חושב שאני בשליטה בעניינים יש לי את האפשרות לדחות את הטיפול בכל מיני דברים. לרוב אפילו לא נדע שמה שגורם לנו לדחות זה הפחד משינוי מאחר והוא עמוק בתוך האישיות שלנו ומופעל מתוך התת מודע.

הסיבה השניה היא חוסר המוטיבציה. אני דוחה דברים כאשר אני חושש לקבל "לא" כתשובה למשהו שעשיתי , שלא אצליח להשיג את התוצאה הרצויה, שאולי אהיה פחות אהוב או אהוד בעקבות דברים שאומר, או כשאין לי בהירות מספקת לגבי התוצאות האפשריות. אני מזמין אתכם לבדוק לרגע כמה מוטיבציה יש לכם לפני שיחות "יחסינו לאן", לפני שיחות שאתם יודעים שמישהו עלול להפגע, לפני התעסקות עם גופים פיננסיים, או מוסדות בירוקרטיים, או כמה מוטיבציה יש לכם להתעסק עם שיווק העסק שלכם.

חייו של הדחיין מתנהלים בפרדוקס גדול, הדחיינות מייצרת סבל מתמיד, כי למרות שאני נוטה לדחות דברים  כדי ליצור מצב של לא לעשות, אני למעשה מייצר רשימה יותר גדולה של דברים שעלי לעשות, וככל שהרשימה גדלה והדדליין מתקצר, ככה אני יותר בלחץ ועומס, ואז אני עייף, ואז אני מתלונן, והקורבן שבי יוצא החוצא והכל מתפוצץ. מאחורי כל דחיה יש תירוץ רשמי שאני מצליח למצוא, ואני מזמין אתכם להוסיף את שלכם לרשימה שלי: אין לי זמן, זה יכול לחכות, זה לא הכי חשוב כרגע, חבל לשרוף את הזמן בתור חצי יום, האוירה שם לא נעימה, אני לא יכול לבד, היא גם ככה לא באמת תבין אותי, זה לא בשליטתי וגם ככה כמה שאני לא אתאמץ זה לא יהיה מושלם.

כולנו דחיינים. יש את הפרפקציוניסטים שיודעים שאם לא יוכלו לסיים באופן המושלם לא יתחילו את העבודה, או שידחו אותה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם השינויים שיצוצו עד לסיום. הם יעדיפו לחכות לרגע האחרון ולתת את מה שיש להם מאשר להתמודד עם האפשרות שלדברים יהיה את הזמן לצאת משליטתם. יש את אנשי השאנטי, אלו שיש להם זמן, ו"הכל פנאן" ו"מה הלחץ אח שלי?", אלו דוחים דברים עד שיתאים להם, עד שתיווצר קונסטלציה אינטר-גלאקטית שתאפשר להם לבצע את הדברים בצורה שתחסוך מהם כל מאצץ של עשיה. יש את אלו המונעים על ידי הפחד והחרדה וחשים חוסר נעימות, לחץ ומתח לקראת ביצוע המטלה ולכן ידחו אותה. ואלו שחושבים שהם בעלי ערך עצמי נמוך, שחושבים שאין ערך לדברים שהם עושים וזה מונע מהם אפילו להתחיל. גם אני לא אוהב להתחיל דברים שאני חושב שלא יעריכו אותי בסופם, או שאני לא חושב שהם יתרמו למשהו או מישהו. אני אגב, משתייך לכל אחת מהקבוצות הנ"ל, כנראה בורכתי בשפע.

לפני כמה חודשים נתקלתי במשפט שהאיר את עיניי בנושא: "דחיינות? אין דבר כזה. במציאות יש רק רוצה ולא רוצה. הסיבה לדחיינות נובעת מהעובדה שהפכת את המטלות שלך לחובה, ובכל פעם שאת דוחה, את כאילו מייצרת לך אשלייה שאת חופשיה" (נטלי בן דוד). ואז זה היכה בי, את כל הדברים שאני דוחה, אני דוחה כי אני לא רוצה לעשות, וכל תירוץ אחר שאני ממציא לעצמי, מסתיר את העובדה הבסיסית הזו. לא רוצה. אני לא רוצה לעשות כביסה, אני לא רוצה לטפל באוטו, לא רוצה להתעסק בשיווק, לא רוצה לפגוש אנשים מעצבנים, פשוט לא רוצה. וכשסיבה כזאת ברורה, אני יכול להתחיל לעבוד עם זה. לשאול את השאלה החשובה מכל, למה?

למה אני לא רוצה? לכולנו יש הנחות יסוד שמובילות את חיינו, אני למשל תופס את עצמי אדם Cool, שמח, אופטימי, שלו, שקט, כריזמטי, חכם, שאנטי באבא כזה, רוחני וכנראה עוד כמה. כאשר משהו מסויים שאני צריך לעשות בא ומציג קונפליקט מול התפיסה, בא ומאיים לערער עליה, קיימת סבירות גבוהה שאדחה אותו. אני אביא דוגמאות כדי שתתחברו. אל תצמדו לדוגמאות שלי, חפשו את שלכם.

אם אני אדם שלא נלחץ ומנסה להראות easy going, אז כשצריך לרשום את הילדה לגן, אף פעם לא תמצאו אותי בעמדת הרישום ביום הראשון. אני גם לא ארוץ לחדר המוגן בזמן אזעקה ואשחק אותה שהכל קטן עלי בזמן שסביבי ירוצו אנשים "חרדתיים". אני גם לא ארוץ לראות רופא כשיעלה החום (גם אם בפנים קול קטן ידרבן אותי לכך). אם אני תופס את עצמי כאדם שהמנוחה וחוסר העשייה הם הקטע שלי, אני אעדיף לשבת על הספה מאשר לעשות את הכלים. כל מטלה שתחשב בעיני כמאמץ, מחשבתי או פיסי, תידחה, לא אצא לרוץ, לא אסדר את המחסן ולא אטריח את עצמי לקום מוקדם ולמהר לצאת. כי אם אעשה אחד מהדברים האלו, התפיסה שלי את עצמי, הדימוי העצמי שלי יתערערו. וככה גם לגבי היכולות הכריזמטיות שלי. אני בטוח שיש לי את היכולות הזאת, ניהלתי אנשים, יש לי יכולת רטורית טובה, ראיית אנשים וידע מתאים, אבל עדין, אם אמצא את עצמי מול אדם בעל כריזמה גדולה יותר ממני, אני אלך לאיבוד, אמצא כל מיני סיבות לא להיות באיזור, או לדחות את המפגש.

רוב הדחיינים אינם מרגישים צורך להפסיק לדחות. אנחנו מתרגלים לדברים, סובלים בשקט, ולא מחפשים איך לשפר. גם את זה אנחנו דוחים לימים גרועים יותר, אנחנו רגילים לדחינות למרות המחיר שלה, וכל דחיין מקצועי יסכים איתי לגבי זה. ישנו חיבור ישיר בין דחיינות וכנות עצמית. בעצם מדויק יותר לומר שדחיינות מביאה הרבה שקר לעצמנו. הרבה פעמים אני דוחה דברים ומספר לעצמי שאגיע אליו מחר או בכל זמן אחר, אבל יודע שזה לא נכון. שזה סתם משהו שאני "מוכר" לעצמי. כמה פעמים אמרתי שמחר לא אעשן, ומחר אתחיל דיאטה, ומחר אלך לדבר עם המנהל שלי על העלאת שכר, ואשנה את ההרגלים שלי? אלו שקרים קטנים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולמראית עין לא ממש מזיקים, אבל דחיינים מקצוענים עושים את זה במשך רוב חייהם, והשקרים ממשיכים וממשיכים עד שהופכים להיות חלק מהאישיות שלנו עד שאנחנו לא רואים אותם. והם מרחיקים אותנו מעצמנו.

כילד חונכתי להיות אחראי, לחשוב על דברים ראש, להיות מנומס, לשלם בזמן, לדאוג לביטוח, לנקות, להיות מסודר, והציפייה הזאת היתה שם תמיד. התוצאה היתה שדברים "צריך" לעשות, ומאז אני ב"צריך". צריך לרזות כדי להראות טוב ולהיות בריא, צריך לעשות ספורט, צריך לשמור על הסדר, צריך לקום בבוקר לעבודה, צריך להיות בסדר עם כולם, צריך, צריך, צריך. שכחתי מה זה "לרצות", כשרציתי, תמיד היה מבוגר "אחראי" שידע מה יותר טוב בשבילי, וככה כשרציתי לרוץ ערום אמרו לי שצריך להתלבש, כשרציתי ללבוש קצר אמרו שקר וצריך ארוך, כשרציתי לשחק למטה אז צריך לעשות שעורים, וככה עם השנים כל דבר קיבל זוית של צריך, ואני התרחקתי מה"רוצה", מהרצון שלי. בגיל ארבעים אני מכונה משומנת של "לא רוצה", אבל לא עוד.

היום אני מתחבר לחיים מתוך הרצון, ורואה את הכל משם. אני רוצה לעשות כלים כדי שהכיור יהיה נקי והמטבח יהיה נעים, אני רוצה להכין לילדה אוכל כדי שתשבע, אני רוצה לשלם תשלומים בזמן עבור השירות שאני מקבל, ואני רוצה לקיים את השיחות הלא נעימות עם האנשים הקרובים אלי כי הן תמיד הופכות אותי לאדם טוב יותר ומקרבות אותי אל האחר ומפתחות אותי, ואני רוצה לעמוד באתגרים שהחיים מעמידים בפני כי הם מוציאים את האני האמיתי שבי לאור וכי אני רוצה להשתתף במשחק הזה שנקרא החיים, השתתפות פעילה. זה עושה לי טוב, זה מעניין, יש מלא חוויות בדרך.

אז אני מזמין אתכם להתחיל לחקור את המניעים שלכם לדחיינות. את אותם רגעים בהם החיים הם מטלות ולא רצונות. את הנחות היסוד, את התפיסות הבסיסיות שלכם על עצמכם ומה קורה להן כשהן באות במגע עם המציאות, ולזכור שהדחיינות היא האומנות שמירת הקשר עם העבר, ואם נמאס לכם להמשיך לסחוב על עצמכם משהו שכבר היה צריך לקרות, אז עכשיו זה הזמן הטוב ביותר לעשות אותו.

42 להסתתר מאחורי המסיכה

downloadהי, שמי גל, אני בן ארבעים ואני שחקן מקצועי בתיאטרון החיים. את קריירת המשחק שלי התחלתי בגיל מאוד צעיר, אני זוכר את עצמי מחייך כשלא ממש נעים לי או כשהייתי צריך לרצות אחרים, אני זוכר את עצמי מתאמץ לזייף רצונות כדי להיות אחד מהחברה בבית הספר, משקר להורים כאשר הגיעו תוצאות מבחנים שלא הצלחתי בהם, ומציג יכולות שלא קשורות אלי כשישבנו החברים לכיתה. עם השנים, שיפרתי את הטכניקות, ראיתי אחרים משחקים את המשחק שלהם, וניסיתי טכניקות שונות, עם הבגרות סיגלתי לעצמי תנועות שנלקחו מכוכבי קולנוע, צחוק של אנשים מצחיקים שראיתי, הבעות פנים ומניירות של אנשים מצליחים שהיו בסביבה שלי וסלנג של נערים שתפסתי כמובילים חברתיים.

לא תמיד היתה ההופעה שלי מוצלחת. לפעמים היו קולטים שאני רק משחק, עושה בכאילו, היו תופסים אותי על חם, אבל בתור מקצוען, לא נתתי לזה להשפיע על דרכי. המשכתי לשפר ולשכלל טכניקות משחק ולמצוא דרכים שונות להסתיר את עצמי. כלומר, להציג את מי שהייתי רוצה להיות. בסוף התיכון כבר הייתי שחקן מעולה, עם נסיון של 14 שנים יכולתי כבר לזייף רגשות, להציג אופטימיות מעורבת עם נחמדות, חיוך וקורטוב של רגישות. נתתי לכל אחד להרגיש בטוח על ידי להיות מי שהוא רוצה להיות, וככה יכולתי ללמוד אותו לעומק. בשלב הזה כבר למדתי להיות מישהו שאף אחד לא יודע ומכיר באמת, הסוואתי את רגשותי בצורות שונות, שילבתי פאסיביות עם אגרסיה, ריצוי עם התעלמות, התמחיתי בהצגת חולשות כחוזקות ושידרתי לעולם יציבות חום ואהבה. בפנים הייתי בודד.

בצבא קודמתי משחקן מעולה לשחקן בכיר, מי שהיה רואה אותי יכול היה לחשוב שאני לוחם. קימבנתי נשק מקוצר, חגורת פזמ, נעלים קלות וז'רגון קרבי, ידעתי מה קורה ביחידות הרלבנטיות מחברים לוחמים. העצמתי הכל בתקופה הזאת. נתתי לדברים נופח של חשיבות. הכי טוב להיות חשוב, את זה כבר למדתי בתחילת דרכי כשחקן. כולם רוצים להיות חשובים, אני רציתי להיות חשוב. ומהצבא אל הלימודים, וחשוב מה לומדים, ויש פוזה של סטודנט כזה שעושה חיים, ומסיבות ובחורות ומקובל חברתית וכל יכולות המשחק שרכשתי עד אז באו לידי ביטוי, אבל בפנים, הייתי בודד. וככה המשכתי, ונכנסתי לזוגיות בא שיחקנו את עצמנו זוג, עשינו את מה שצריך, גרנו יחד, גידלנו חתולים, אחרי זה כלבה, התחתנו, עברנו לכפר, בית קרקע עם גינה, משחק של משפחה שבדרך, עבודה, חברים, משפחה, רב שחקן  גל שלו, אבל בפנים, עדין בודד.

כולנו עושים את זה. משחקים את החיים. אני יכול להיות בשיחה עם עמיתים בעבודה והילד יתקשר ויתחיל לדבר על דברים ממש לא מעניינים ואני אעטה את מסיכת ה"איש החשוב" ואומר לו שאין לי זמן עכשיו ושאני באמצע משהו נורא חשוב בעבודה, ואני יכול לעטות את מסיכת ה"נעלב" כאשר בת זוגי אומרת לי משהו שלא ממש מוצא חן בעיני, או לבחור דווקא באותו חיוך מפורסם שלי שמסתיר את העובדה שהכי נפגעתי עכשיו ממישהו שאני פותח את ליבי בפניה. ויש גם את המסיכה שאני לפעמים עוטה בפקק או בתור כאשר מישהו נדחף ואני, שכבר החלטתי לא לתת לעצבים להשתלט, מציג את גל ה"רוחני" והשלו שמקבל את הכל כמו שהוא. יש לי את מסיכת המסכן, הקורבן, היודע, הנהנתן, החכם, השטותניק, הרומנטי, החבר עם הכתף להניח עליה את הראש, האח, ההורה, המודאג ועוד מלא אחרות. אני מרגיש שהמסיכות עוזרות לי להתמודד עם הקונפליקטים של החיים.

חג פורים הוא חג המסיכות, הרבה מפגשי מודעות ומאמרים מדברים על בחינת המסיכות, הצורך שלהם, הסרתם כחלק מהתהליך, ואני רוצה לשאול היום מי האיש מאחורי המסיכה? מי אני?, מה אני רוצה?, מה אני אוהב?, אני רוצה להיות מסוגל להשיל את כל המסיכות ולהביט במראה ולאהוב. לאהוב את מי שמביט בי, את מי שאני מביט בו, אותי. ומתוך ההתבוננות, לבחון את הרגעים בהם אני שולף מסיכה ומניח אותה על פני והופך לשחקן, וכשאני מזהה רגע כזה לשאול למה אני משחק עכשיו? ממה אני חושש, מה אני מחביא? אני רוצה לקחת רגעים כאלו ולהסיר את המסיכה ולהשאר אני. אותנטי, עם מה שיש, בלי פחד, רק קבלה. וברגעים שאני מצליח, אז אין משחק, יש יופי, יש איזון, יש אותי ואני אוהב את זה.

אסיים בשאלות אליכם, שאלות ששאלתי בקבוצת המדיטציה בסוף המפגש בנושא זה: מה אנשים אינם יודעים עליכם? מה אתם דואגים להסתיר מאחרים? מה יקרה אם הם ידעו מי מסתתר מאחורי המסיכות שלכם?

41 הפחד לפגוש את עצמי

downloadכבר שנים שאני חוקר את הדפוסים, ההתניות וההרגלים שלי ובכל כמה זמן אני מגלה שוב את העובדה הפשוטה שאחד הפחדים הבסיסיים שלי הוא מעצמי. אני פוחד שאני אכשל ואז לא אוכל להתמודד עם ההרגשה, אני פוחד שאצליח ואז לא אדע להמשיך, אני פוחד לפגוע כי אולי לא אדע להתמודד עם הצער שבפגיעה, אני פוחד להיפתח כי אולי לא אדע מה לעשות עם מה שיכנס, אני פוחד להעיז כי אני לא מספיק מכיר, אני פוחד לדרוש כי הסירוב מכאיב, אני פוחד לשאול כדי לא להרגיש טיפש, אני פוחד לענות כדי לא לטעות, אני פוחד להביט כדי לא לפלוש, אני פוחד לקנא כי זו בת זוגי, אני חושש מגילוי האגרסיה שבי כדי לא להיתפס בריון, אני פוחד להיפרד כדי לא להרגיש את הלבד, חושש לשחרר כדי לא להשאר בלי כלום, אני פוחד לחשוב, כדי לא להיות משוגע.

מה יש לנו שאנחנו כל כך חוששים מעצמנו? איך זה שיש בנו כל כך הרבה פוטנציאל ויחד עם זאת רובנו חיים תחת פחד לפגוש את העוצמה הטמונה בנו? בחודשים האחרונים נחשפתח לשיטת טיפול בה אני מעלה מצב מסויים לתודעה שלי ומתחיל לשחק איתו, ומרחיב את התודעה עוד ועוד. במהלך הטיפול אני מגיע למצבים בהם החוויה שלי של עצמי היא של עוצמה אינסופית, יכולת מופלאה להמציא את עצמי, ליצור לי עולם של תחושות ורגשות שאני היוצר שלהם, השליט הבלתי מעורער. תופעה זאת שמה באור הזרקורים את העובדה שרבים ההיבטים בחיי אשר מוסתרים תחת מעטה הפחד.

כשאני מנסה להתחקות אחר השורש לפחד שלי מעצמי, אני לרוב חוזר אל ילדותי ואל רגעים של התנסויות ראשונות. כאשר ילד לומד ללכת הוריו מעודדים אותו להמשיך לנסות, מוחאים לו כפיים ולרוב התגובות נורא חיוביות, ולמרות הקשיים הגדולים, רובנו מצליחם במשימה, וככה גם בהרבה דברים הקשורים בעשייה הפרקטית, אבל מה קורה עם הרגשות שלנו? האם מישהו מנסה ללמד אותנו על רגשות ומה שהם עושים לנו?

כאשר אני מסתכל על גאיה, ביתי בת הארבע, אני רואה אותה מוצפת ברגשות, שמחה, כעס, עצב, תסכול, אכזבה, ציפייה, מבוכה, דאגה, רגשות אשם, בושה, הערצה, עלבון, קנאה, שנאה, שעמום, תדהמה, תקווה, נמרצות יתר, היסטריה, נקמה, סיפוק, סקרנות  ועוד הרבה סוגים של רגשות, והיא נעה בינהם בלי הרף, מאפשרת לכל אחד להיות ולחלוף בלי להשאיר את חותמו, אני תוהה מתי השאירו רגשות אלו את חותמם עלי בצורה כזאת שלמדתי לחשוש מהם?

מה אתם יודעים על הרגשות שלכם? עד כמה אתם יכולים לפרוט את שמם ומה הם גורמים לכם? האם למדתם את מה שאתם יודעים מעצמכם או מישהו עזר לכם לכייל את העולם הרגשי שלכם? אני למשל התחלתי להכיר את עולם הרגש בגיל שלושים. עד אז עולם המונחים הרגשי שלי הכיל את הרגשות הבאים: סבבה, בעסה, יהיה בסדר, והתעלמות. היו גם עוד כל מיני דברים שספגתי מהסדרות והסרטים שראיתי עד אז ויצרו מושגים של רגשות פנטזיה, כאלו שגרמו לי ללכת בעקבות החלום הזוהר של הוליווד אל עבר זוגיות כושלת בבית פרטי עם דשא, כלב, שני ילדים וחוסר תכלית, אבל בגיל שלושים החלה המהפכה. התחלתי להכיר את הרגשות שלי.

כאשר אנחנו לא מכירים את הרגשות שלנו, נורא קשה להתמודד עם מה שקורה לנו בחיים. הרגש הוא הדרך בה האישיות שלנו מפרשת תחושות שהגוף חווה במצבים מסויימים. אני אסביר, אנחנו יצורים תגובתיים, אנחנו מגיבים לדברים שקורים, ולכן כאשר מישהו אומר משהו, כאשר יש מצב מסויים, יכול להיות מזג אויר, או צליל ששמענו או משהו שראינו, אנחנו נגיב אליו. התגובה הראשונית היא בגוף, היא תגובה חושית, תגובה הנחווית בעזרת אחד החושים שלנו. הדבר הבא שקורה הוא הפרשנות שהמוח יתן לתחושה זו. כלומר אם נחוש צמרמורת בעורף, תיתכן פרשנות מסויימת לתחושה זו. הפרשנות, שלרוב תהיה שונה בין אחד לשני, תביא איתה רגש מסויים, שהוא למעשה הפרשנות של העולם הפנימי שלנו, עולם הנפש, ואז תגיע הפעולה, התגובה.

 לדוגמא, אחי מספר לי בשמחה על טיול שהוא מתכנן לתקופה ארוכה, ואני מוצא את עצמי בשיחה, מנסה להניא אותו מזה בכל מיני סיבות שונות ומשונות. אם היה איזה מכשיר שבוחן אותי הייתם רואים שבזמן שהוא סיפר לי על הטיול, חוויתי כיווץ קל בבטן והכתף קפצה להרף עין, ואז נזכרתי במהירות שיא בכל אותם הרגעים שאני רציתי לטייל בעולם ובגלל סיבות שונות ומשונות לא נתתי לעצמי לעשות זאת, ואז הרגש שעולה בתוכי הוא הקנאה, והיא זו שמובילה לתגובה. אם הייתם שואלים אותי אם אני מקנא בו, כנראה שהייתי מכחיש מכמה סיבות, החל בעובדה שזה אחי הקטן, ומה יש לי לקנא בו, דרך, אני בכלל לא קנאי, וזה לגמרי קשור לסוג הטיול שהוא מתכננן ולתקופה והמצב הכלכלי, ועד משפטים כמו, מה יש לי לקנא, אני יכוללצאת לטיול מתי שבא לי. אבל לא אודה בקנאה, כי לשהות בתוכה זה ממש לא נעים.

עם השנים, מתגבשות בנו זהויות שונות המבוססות על ההקשרים התגובתיים והפרשנויות שנתנו לאירועים כאלו ואחרים שקרו לנו בחיים. מאחר ואנחנו יצורים למדים, אנחנו מחפשים ללא הרף סיבות לתת תוקף לפרשנויות שלנו, ומה שנוצר זה רצון לפתח את הזהויות השונות ולאט לאט להזדהות איתן. ככה הזהות של "אני לא חברותי" נדבקת אלי, כי כבר בתור נער לא הצלחתי להיות חלק משום קבוצת חברים ועד היום אין לי חברה שאני חלק מהם, ויותר מזה, אני חושש לפתוח את עצמי לחברויות חדשות מהפחד מדחיה, וככה הזהות של ה"לא מוצלחת" נדבקה בחברה שלי שגדלה בבית ששיבח את אחיה הגדולים על ההצלחות וההישגים שלהם שנה אחר שנה, בהתחלה בלימודים ואחר כך בצבא ואז באקדמיה, ובקריירה והיא, שכבר התעייפתי מתחושת הכישלון הפסיקה לנסות להצליח במשהו, ואני והיא  זה גם אתם, כל אחד והזהויות שהוא סיגל לעצמו, ואנחנו כל כך מזדהים עם הזהויות האלו שאנחנו כבר לא כל כך רואים שהם רק זהויות שסיגלנו לעצמנו. אנחנו חושבים שאנחנו זה הם, שהם זה אנחנו, אבל זה לא כך.

 אנחנו זה משהו הרבה יותר גדול ורחב מכל הזהויות שלנו, ואם נלמד להתבוננן בזהויות השונות, נכיר את טבען, את הרגשות שהן מביאות איתן, את הצורך שלהן, נראה שלמעשה יש בתוכנו יכולת לראות את הזהויות השונות, ולהבין שאנחנו לא חייבים להזדהות איתן, להבין שהם חלק ממגוון רחב של רגשות שחווינו ולאו דווקא קיבלנו בעצמנו, למצוא דרכים לקבל אותן ולראות אותן בגודלם האמיתי, וללמוד גם להיפרד מהם.

ואז, הצלחה וכישלון כבר לא יהוו סימן לכלום, ואכזבה וציפייה יהיו רגשות שמלווים פעולות ומצבים, והיחס שלנו אליהן יהיה שונה, והשהייה בתוך הרגש כבר לא תהיה פעולה מפחידה, כי אם פעולה לשם חקירה, עניין וסקרנות, ממש כך, דמיינו לכם חיים בהם אתם יכולים לשהות בקנאה, באכזבה, ובתסכול, ולא להזדהות איתם, כמו לשבת בתוך תא זכוכית וסביבכם 'שטים' כל הדברים הקשורים לרגש שצץ בעקבות הצורך שיעריכו אתכם והם לא יכולים לערער את מצב רוחכם, ואתם יכולים לראות אותם, לחקור אותם ללמוד מהן,

ואחרי שנלמד על הרגשות שלנו, אולי נחזור להיות קצת כמו הילדים, לפחות בדרך ההתייחסות שלהם אל הרגשות, נותנים להם להיות ואז שוכחים מהם, כי רגשות זה בסדר, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. הטריק הוא ללמוד לקבל אותם, ואת זה שהם, סך הכל פרשנות של הנפש לפרשנות של השכל לארוע שקרה. ואז אני פחות נמצא במצב של פחד מעצמי. כי הדבר המפחיד שדיברתי עליו בהתחלה הופך להיות מוכר יותר מיום ליום וככל שאני מכיר את עצמי יותר, כך אני מסתובב בטוח יותר בעולם.

לפני שאסיים אשאיר לכם משימה קטנה וחשובה מאין כמוהה, ערכו רשימה של כל הרגשות שאתם חושבים שאתם מכירים או לא מכירים, וצאו לחקור את עצמכם, מה הם עושים לכם, מי אתם כשהם בסביבה?

40 הפחד מהלא נודע

il_fullxfull.287499969כבר מגיל צעיר מתפתח אצלנו הצורך לשמור על שיגרה ולפתח איזורי נוחות בחיים שלנו. רובנו נעדיף לחיות חיים נטולי שינויים קיצוניים ונרצה לדעת כמה שיותר על מה שהולך לקרות בזוגיות, במקום העבודה, עם ההורים, הילדים והחברים. אנחנו זקוקים לשגרה שלנו, ולידיעה שהכול בסדר עד כדי שאנחנו מפתחים תלות ממשית בצורך לדעת וכשדברים מתערערים או משתנים לנו, אם מבחירה או שלא, נוצרים קונפליקטים שיכולים להקשות עלינו נורא. כשאנחנו נפגשים עם חוסר וודאות משהו מאיים עלינו בפנים ומוביל למתח פנימי ולתחושות לא נעימות. הפחד מהלא ידוע וחוסר הוודאות הם בין הפחדים הגדולים ביותר שיש לנו בתת המודע ובדרך כלל מתחבאים מאחורי פחד משינוי, פחד מכישלון, פחד מהצלחה, ופחד לאבד שליטה.

בואו נחקור יחד את הפחד הזה, מתי התחיל הפחד הזה? היום בתור הורה, אני לפעמים רואה את זה מתפתח אצל הילדה שלי. היא עושה את מה שהיא עושה, שמחה, כועסת, רצה וקופצת, מביעה את עצמה בטוטאליות, אינה חוששת מכלום, ואז ברגע אחד, בו אני לא מסוגל עוד להכיל את המצב, אני מתפרץ עליה ומתחיל לצעוק או להתנהג בצורה שממש לא תואמת את עולמה עד אותו הרגע. ואז אני רואה את ההפתעה בעינייה, את ההבנה שקרה משהו שהיא ממש לא התכוננה אליו. אני חושב שכולנו היינו במצבים האלו בתור ילדים, רגעים שההפתעה ממה שקרה, שמה אותנו במקום שכאילו הקרקע נשמטת תחת רגלנו. אז בואו ניקח מקרה אחד, ונחזור עליו הרבה פעמים, לאורך כל ילדותנו, בבית, בבית הספר, בתיכון, בצבא ובכל מסגרת ונקבל מצב טבעי שקיים בכל אחד מאיתנו, במינון שונה של הפחד הזה. אצל חלקנו זה יהיה קשור למערכות יחסים בתוך המשפחה, הורים שפתאום צועקים ומשתוללים, או כאלו שמפסיקים לדבר עם הילדים כעונש על משהו שעשו, אצל חלקנו זה יכול להיות מעברי דירה מרובים בתור ילדים שגרמו לנו להחליף בתי ספר ולהסתגל מחדש למצבים חברתיים, ואולי זה קשור לאובדן פתאומי שחווינו.

מה עושה לכם הפחד הזה? מה קורה לכם כאשר אתם מתמודדים עם חוסר הוודאות או חוסר הידיעה? לפני מספר שבועות פגשתי חברה שסיפרה לי שהיא מתלבטת לגבי שינוי בקריירה ושהיא ממש לא יודעת מהלעשות, ופרטה רשימה ארוכה של בעד ונגד. הזכרתי לה שאני כבר מכיר את השיחה הזאת וששמעתי אותה מספרת אותה כבר כמה פעמים. הפחד מחוסר הוודאות לגבי העתיד, או לגבי הצלחת המהלך, מונעות ממנה לקבל החלטה כבר יותר משנה. יש גם את זה שלא מצליח להפסיק לעשן כי הוא פוחד מכישלון ומה יחשבו עליו בת זוגו והילדים, וזו שרוצה להתקדם בתפקיד ומטילה ספק ביכולות שלה ובזה שיסכימו לקדמה כי יש לה ילדים והיא צריכה לצאת מוקדם, וזה שחושש מהביקורת שיכולה להגיע ממשפחתו על זה שהוא ממש לא מתחשב בהם כשהוא רוצה לעבור לצפון להגשים את חלומו. המשותף לכולם הוא שהם יעדיפו שלא לקדם את הרצונות שלהם בגלל חוסר הוודאות העתידית. הפחד מהלא נודע.

חוסר הוודאות מפגיש אותנו עם שאלת האמון שלנו בעצמנו, בקרובים לנו, ואפילו בחיים. הוא מפגיש אותנו עם הצורך להפרד מהמוכר והידוע, להתמודד עם פרידה מאיזורי נוחות, מהמקום שאנחנו אוהבים ומכירים. לפעמים הפרידה מהמוכר והידוע מלווים בכאב ועצב, רגש ותחושה שרובנו מנסים לחמוק מהם. ההתחמקות מהכאב והעצב שבפרידה הברה פעמים מוחלף בפחד שעוצר אותנו. וכדי להתגבר על הפחד, נחזיר לעצמנו את הוודאות על ידי ההרגלים והדפוסים המוכרים לנו. וכך נשמר את המצב הידוע והמוכר.

 אז איך בכל זאת ניתן לצאת מהמעגל הזה ולהצליח לחיות עם חוסר הוודאות? כמו תמיד, אני אומר שהשינוי מצריך בעיקר התבוננות, אז בתור התחלה עלינו להסכים להתבוננן בתהליכים הפנימיים שלנו. לזהות את הרגעים בהם אנו חוששים מחוסר הוודאות, ללמוד מה קורה לנו שם, מהם התחושות שעולות, מה הם מזכירות לנו, מתי חשנו אותם לראשונה, איזה רגש מלווה אותם, ואז, כשאנחנו נותנים לפחד הזה מקום, מרגישים אותו בלי רצון לשנות אותו או להפסיק אותו, רק לקבל אותו, שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו, והוא ימשיך וילווה אותנו, הוא משתנה, הוא הופך לפחות מאיים. כן, הוא עדיין שם, והוא יהיה שם גם שנעשה את הצעד שאנחנו רוצים לעשות, וגם אחרי השינוי, אבל אנחנו כבר נתייחס אליו אחרת. כבר לא נתנגד לו, להיפך נקבל אותו. ואז הנשימה שלנו כבר לא תהיה חסומה, ובמקום נוקשות יהיה חיוך, וכל החלטה, מטרה ואתגר יוכלו לקרות ממקום שליו הרבה יותר, ממקום שיש בו סקרנות לראות מה יקרה. וגם אם נטעה בדרך, ואולי לא נצליח כמו שרצינו, החוויה תהיה אחרת, נהיה חזקים יותר, אמיתיים יותר, ומסוגלים יותר להעיז ולעשות

אז לסיום, אשאיר אתכם עם מחשבות לדרך, איך אתם מתמודדים עם הפחד מהלא נודע בחיים שלכם, ומה עוזר לכם במצבים של חוסר וודאות?

39 נקודת הייחוס

imagesמעטים האנשים שאני פוגש שמותירים בי את הרושם שהם מצליחים לחיות את החיים כמו שהם באמת היו רוצים לחיות אותם. רובנו חיים חיים של פשרה, בהרבה תחומים, בזוגיות, קריירה, פרנסה, מיניות, מגורים, ועוד, ואיך תדעו אם גם אתם שם, פשוט מאד, תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אם היו לכם את כל המשאבים, וכל הזמן ואת היכולת לעשות מה שאתם רוצים? איזו חוויה זוגית הייתם רוצים, איך הייתם מממשים את הקריירה שלכם, לאן הייתם לוקחים את המיניות שלכם? איזה הורים אתם מעדיפים להיות?, אני כמעט בטוח שהייתם משנים את רוב הדברים בחיים שלכם. גם את אלו שאתם חושבים שהם 'בסדר'.

איך זה? איך זה שהגענו לגילנו ועדין אנחנו חיים חיים של פשרה?  בואו ננסה לחקור את שורשי הפשרה ולאן היא מובילה אותנו. הפשרות הראשונות קורות כמובן שאנחנו ילדים. עלינו להתפשר על הרבה דברים. אנחנו תלויים לגמרי בחסדיהם של אנשים אחרים ומתגבשת בנו ההבנה שאם לא ננהג על פי כללים, לרוב בלתי הגיוניים) נענש, נסבול, או נורחק. יחסינו מול החיצון מתגבשים לרוב על בסיס שכר ועונש. ככאלו, טיבם הוא שהצד השני הוא הקובע, ואם הצד השני הוא הקובע, אז אני תמיד נשאר תלוי בו.

 התלות הזאת היא בלתי נמנעת, ואנחנו בקונפליקט מתמיד איתה, כל אחד והנושאים שלו, לאורך כל חיינו. אחד הקונפליקטים הפרדוקסלים של המצב הזה הוא שאותה חברה, אשר מתווה את יחסי השכר והעונש, היא גם זו הדורשת שאיפה לעצמאות וחוסר פשרה. נניח לרגע שבתוך תוככם הייתם רוצים לממש את המיניות שלכם ללא גבולות, האם החברה שכרגע אתם חיים בתוכה היתה סובלנית לזה? ואותו הדבר לגבי הקריירה, אם היית יכולה לבחור כל מסלול קריירה שתרצי בו, האם הסביבה הקרובה שלך היתה מקבלת את זה? אנחנו כל כך בקונפליקט שם, שתראו מה קורה לנו כאשר אנחנו רואים אנשים מצליחים יותר, אנחנו נוטים לזלזל, לללגלג, למצוא נקודות לרעתם, שיכולות להרגיע את הכאב שבקונפליקט, הרי היינו רוצים להיות כמוהם, או לפחות שגם לנו תהיה מהות החופש שאנחנו מזהים אצלם, אבל מצד שני, להיות הם, זה אומר להיות אלו שאנחנו מזלזלים בהם, וצוחקים עליהם מאחורי הגב

 אתם מבינים לאן הגעתי עם זה? אני לא רוצה להיות האדם החופשי, שמצליח לרגש את בת זוגי, להפתיע אותה, להקשיב לה, להרשות לעצמי להיות פגיע ולחשוף את רגשותי, כי אז יחשבו עלי ש… או יותר נכון, אני אחשוב עלי ש…  אבל אם היה לי את כל היכולת ,לבנות, לי את עולמי המושלם, בטח שהייתי רוצה להיות כזה. ואם יכולתי לבחור איך להתנהל בעבודה, הייתי משקיע יותר, לומד נושאים חדשים, מממש את יכולת ההובלה שלי, ממנף את הנסיון שלי והופך להיות מוביל בתחום, כזה שנותן הרצאות ומלמד אחרים, אבל מה אני צריך את כאב הראש הזה, מה אני צריך להיות כל כל אלו "בהנהלה", אני בכלל מפשוטי העם, טוב לי כאן 8-17, ראש קטן, ומיניות? בכלל לא ברור לי איך אפשר להתחייב לבן זוג אחד? הרי אנחנו ייצורים מיניים, וכל מה שאני חושב שהייתי בוחר לעשות אם היה ביכולתי ליצור לי מימוש מיני כאוות נפשי, כנראה הייתי בוחר במגוון רחב של אפשרויות מיניות מכל הסוגים הצבעים הצורות והשותפים. אבל אם אני אישה אז אולי יקראו לי שמות גנאי, ואם אני נשוי אז אולי אחשב לבוגד

 מאחר שהקונפליקט הזה מלווה אותנו מילדות, הוא הופך להיות מובנה בחיינו ושזור באישיותנו. כמבוגרים אנחנו כבר לומדים לחיות עם זה, כל כך מזדהים עם הסיפורים שלנו שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו מתפשרים, זה נראה לנו הכי טבעי. החיים סביב מראים לנו שחייבים להתפשר. מי לא מכיר שזוגיות מלאה בפשרות, ושהורות מחייבת ויתורים, ושעדיף להשאר בעבודה כי המצב בשוק גם ככה בעייתי, ולפחות אנחנו שוכבים פעם בחודש (עדיף על הזוג הזה שגם זה לא).

 הפשרות נמצאות לא רק בדברים הגדולים של החיים, אלא גם בקטנים, בהחלטות על דברים שצריכים לקרות, להעשות, בשיחות ובכל דבר שאנחנו עושים, מכווצות אותנו מיום ליום. אני בטוח שאם היינו ערים לכל פשרה כזאת היינו נדהמים מכמות הפעמים ביום. תהליך ההפרדה ביננו ובין החברה גם הוא תהליך מתמשך בו אנחנו הופכים יותר ויותר לעצמאים בשטח, לאנשים בוגרים אשר מקבלים החלטות עצמאיות, ופועלים ללא שמישהו יגיד לנו. אבל גם פה יש טריק, כל עוד לא נפרדנו אנחנו עדין בתלות, וכל עוד אנחנו בתלות, אנחנו בתוך הקונפליקט. וכמו הרבה דברים בחיים, הכל הוא עניין של נקודת המבט, כאשר אנו חיים את רוב חיינו תחת תפישה שמערכת היחסים עם העולם החיצון לנו מבוססת על שכר ועונש, אנחנו למעשה חיים ביחס למשהו אחר. בכל פעם שאתם אומרים שאתם חיים חיים שונים לגמרי מההורים שלכם, אתם חיים ביחס אליהם, כאשר אתם רואים מישהו כמודל לחיקוי, אתם חיים ביחס אליו. כאשר נקודת הייחוס היא לא אני, היכולת שלי לשלוט על המצב היא מאוד נמוכה, ואני כל הזמן במרדף אחרי רגעים של שליטה במצב. אני משקיע אנרגיה בלהיות נחמד, מנומס ומתחשב, אני שוקל את המילים שאני משתמש בהם, ואת המעשים שאני עושה. כאשר נקודת היחוס היא לא אני אני לפעמים מתפשר עוד לפני שאני מביע את הרצון שלי, כאילו רק המחשבה עליו כבר עלולה לגרום לנידוי. זה כל כך עמוק בתוכנו שאנחנו מנדים את עצמנו, מתפשרים על עצמנו לטובת האחרים.

 בואו נדבר רגע על האפשרות של נקודת יחוס חדשה, אתם, לא הבחוץ, אם מצאתם את עצמכם מסכימים אם הדברים עד כה, אמרו רגע לעצמכם, "אני נקודת הייחוס", עכשיו חזרו על המשפט הזה עשר פעמים, עדיף בקול,  הרשו לעצמכם לבדוק עד כמה יש בכם התנגדות כרגע, לאחר מכן בדקו מה את חווים בגוף. כאשר אני נקודת היחוס, כל החיים נתפשים אחרת, הרבה מעצורים ומכשולים מוסרים, המחשבה חופשית, ההחלטה והפעולה חופשית, אני אחראי על עצמי ואין לי צורך להאשים אף אחד אחר, אני המרכז של חיי, ואני בוחר. אני בוחר ולא מתפשר. גם אם בחירה תהיה באותם הדברים, זה ירגיש אחרת.

ברגע שנקודת היחוס לחיים משתנה, יש בי יותר חופש פנימי. אני מנוטרל מהקונפליקט החברתי שקופא את עצמו עלי. אפשרויות חדשות נפתחות בפני כמעט בכל תחום של החיים. אני מתחיל לחיות אחרת, כל דבר הוא ביחס לעצמי, ביחס לשאלה האם מה שאני עושה עכשיו מקדם אותי או לא. אני עושה דברים שעושים לי טוב, אני מקדה אג'נדות רלוונטיות לאיכות החיים שלי, המרכז של חיי. רק כאשר אני הופך להיות נקודת הייחוס של חיי, מתחילה לחזור השליטה על חיי אלי, אני כבר לא כלי בידי אחרים, אני בוחר את הבחירות הקשורות בקריירה, בזוגיות, ובכל תחום אחר. הבחירות יכולות להיות גם מוכרות, וגם חדשות, אבל מה שמשתנה זה הדרך בה אני מגיע לבחירה. יש בה יותר מודעות. מודעות לעצמי, לצורך שלי, אלי.

38 המרווח שבין השאיפה לנשיפה

breathהרבה אנשים שואלים אותי מה בדיוק אנחנו עושים בקבוצת המדיטציה. אחת התשובות החביבות עלי היא שאנחנו לומדים לעשות דברים אחרת ממה שאנחנו רגילים לעשות. אנחנו לומדים לשבת ללא תזוזה, מה שכמעט ולא קורה לנו, אנחנו לומדים להתבוננן במה שקורה לנו בלי לרצות לשנות אותו, דבר ששונה לגמרי מרוב הדברים שקורים לנו במהלך החיים שאנו רוצים שישארו או יעלמו, אנחנו לומדים להיות ערים לתהליכים הפנימיים שקיימים בנו ומגדילים את ההיכרות שלנו עם עצמנו. אנחנו מבינים שיש לנו דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים אותנו לפרשנויות מסויימות של המציאות וככל שנדע להרחיב את התפישה שלנו תשתנה המציאות שאנו חווים.
כחלק מהתרגול והלמידה, אני רוצה היום לדבר על הנשימה שלנו.

הנשימה כמו שכולכם יודעים היא דבר העיקרי שקובע אם אנו חיים או מתים, היא הדבר הכי ראשוני בנו, וכמעט היחיד שקורה ללא צורך במודעות אליו. איכות הנשימה היא אינדיקטור עיקרי לרמת איכות החיים שלנו . בלי נשימה מספקת, אין בריאות. הזרימה של הנשימה היא בעל חשיבות עליונה בסוגיות של בריאות. מאחר והנשימה היא טבעית לכל חי, אף אחד לא טורח ללמד אותנו לנשום ולעתים קרובות נגדל בלי הבנה או ידע על נשימה נכונה, ואפילו נפתח הרגלים רעים כמו עצירת נשימה, נשימה רדודה או נשימה מהירה. הרגלים אלו יתפתחו ויושפעו בעיקר כתגובה לרגשות מסוימות שנרגיש. כל חרדה, פחד, כעס, בושה ועצב באים לידי ביטוי בקצב, העומק של הנשימה. עומק נשימה הוא בדרך כלל מדד מדויק של מתח, שכן אי אפשר שלא להיות רגוע ולנשום עמוק באותו הזמן.

נשימה בריאה דורשת שאיפה ונשיפה מלאים עם מעברים חלקים בינהם. כאשר הנשימה עמוקה וזורמת ללא החזקת נשימה, יש מודעות ורוגע בגוף. הנשימה שלנו משקפת בצורה הכי ישירה ומידית את רמת המתח שאנו נושאים בראש וכתוצאה מכך בגוף שלנו. כאשר אנחנו נמצאים במתח, הנשימה בדרך כלל הופכת רדודה ומהירה. כשאנו רגועים,הנשימה קורית באופן מלא יותר, עמוק יותר, ומהחלק התחתון של הריאות.

כאשר הנשימה במצב רגוע ישנה הגברה של אספקת חמצן וחומרים מזינים למוח והשרירים של הגוף, תחושת שלוה ורוגע במערכתת העיצבית, והרגשה גדולה יותר של חיבור בין עצמי לסובב אותי (איחוד עם החיים). נשימה מלאה יכולה לגרום במהירות לעבור למצב מדיטציה, ערות. נשימה נכונה ומודעת הם חיוניים לבריאות וחיוניות כללית.

זמן תרגול המדיטציה הוא זמן מעולה להתחיל לחוות את הנשימה שלנו וללמוד עליה. ומאחר שכבר אמרתי שאנחנו לומדים לעשות אחרת, אז הכוונה קודם כל ללמוד על קיומה. רוב הזמן איננו ערים לקיומה של הנשימה. אנו סומכים על זה שהיא שמה ומתעלמים ממנה. אז התרגול מאפשר לנו לעקוב אחריה. להיות ערים לה. לאורכה, לעומקה, ולקצב שלה.

יש משהו בנשימה שמחבר אותנו אל חווית החיים. הטנטרה מלמדת שכל הוצאת אויר היאסמל למוות, וכל הכנסת אויר היא הוולדות מחדש, וכך התהליך הנשימה הוא תהליך מתמשך של מוות וחיים. זה מתחיל כשאנו נולדים ולוקחים את השאיפה הראשונה שלנו ונגמר שאשר ננשוף את הנשיפה האחרונה שלנו. המרווח בין השתיים הוא קצר, אבל מלא בחסד. ככל שנכיר בו ונתבונן בו נראה שיש שם משהו שהוא מעבר לחיים. כי כאשר אנו לא מכניסים אויר אחרי שהוצאנו אותו, מה באמת קורה לנו?

בואו נחקור את זה יחד. נתמקד בתחילה בשאיפה. קחו את הדקות הקרובות להתבוננן בנשימה שלכם, כאשר הפוקוס נמצא על הכנסת האויר, תתרכזו במפגש של האויר עם הנחירים שלכם, תחושו את המגע שלו עם תעלות האף, איך הוא נכנס פנימה, נע אל תוככם. נועו עם השאיפה, תתרכזו רק בה. אל תרוצו לפניה, אל תתרכזו בזנבה. נועו איתה. תשנשמו עם מודעות, האויר נכנס וכך גם אתם, צוללים אל תוך עצמכם, רק כך תוכלו להגיע אל הנקודה בה השאיפה נגמרת. ואז תתחילו להתרכז בשאיפה. תעלו איתה למעלה, תרגישו איך היא מנקה ממכם את כל הרעלים והלכלוך הפנימי שצברתם. תחושו אותה יוצאת מכם דרך האף עד לסופה, ואז אויר חדש נכנס שוב פנימה ומביא איתו חיות ונקיון אל חייכם.

תוכלו לגלות בעצמכם שככל שהנשימה שלכם יותר מודעת, ככה ניתן להעמיק את השאיפה ולהאט את הנשיפה, ומתאשרת הצצה אל המרווח שבינהם. תרגול חוזר ומתמיד יראה שהמרווח הזה ניתן להגדלה, זאת אומורת ניתן לשהות במצב ללא נשימה יותר ויותר. התבוננות במצב זה מביאה איתה המון תובנות על החיים, כי למעשה אנו מתבוננים במצב בו על פי ההגדרה, אין חיים, אך למעשה זהו סוד חיים שכל התורות האיזוטריות מדברות עליו.

אני רוצה לסיים בקטע שמזכיר לי את המרווח הזה בין השאיפה לנשיפה, רגע שכולו חסד

מעוף הטרפז

לפעמים אני מרגיש שחיי הם סדרה של התנדנדויות טרפז. או שאני תלוי על מוט של טרפז, מתנדנד לי, או שלכמה רגעים, אני נע בחלל בין מוטות הטרפז. לרוב, אני מעביר את הזמן נתלה בחיי היקרים למוט הטרפז הנוכחי. המוט נושא אותי לאורך מספר טלטולים יציבים שנותנים לי את התחושה שאני בשליטה. אני מכיר את רוב השאלות הנכונות ואפילו כמה מהתשובות הנכונות. אבל מדי פעם, כשאני בשמחה, או לא כל כך בשמחה, מתנדנד לאורך הדרך, אני מביט קדימה לאופק – ומה אני רואה?
אני רואה עוד מוט ברזל מתבונן בי. הוא ריק. ואני יודע, במקום היודע שבי, שעל המוט החדש הזה מופיע שמי. זהו הצעד הבא שלי, הגדילה שלי, החיות שלי שבאה לקחת אותי. בעומק ליבי אני יודע שכדי שאגדל, אני חייב לשחרר את אחיזתי מהמוט הנוכחי, הידוע, כדי לעבור לזה החדש. כל פעם שזה קורה, אני מקווה – לא, אני מתפלל – שלא אצטרך לתפוס את החדש. אבל במקום היודע שבי, אני יודע שאהיה חייב לשחרר לגמרי את אחיזתי מהמוט הישן, ולכמה רגעים בזמן אתעופף במרחב לפני שאוכל לתפוס את המוט החדש. כל פעם שאני עושה זאת אני מתמלא אימה. זה לא משנה שאת כל הפעמים הקודמות תמיד עברתי בהצלחה. כל פעם אני חושש שאפספס, שאתרסק על סלעים בלתי נראים בתהום חסרת התחתית שבין המוטות. אבל אני בכל זאת עושה זאת. אני חייב.

אולי זו המהות של מה שהמיסטיקנים מכנים אמונה. אין ביטחונות, אין רשת, אבל אנחנו בכל זאת עושים את זה. כי להיתלות במוט הישן זו כבר לא אופציה. ואז, במשך זמן שנדמה כנצח אך למעשה נמשך מיליונית השנייה, אני מרחף על פני החלל החשוך שנקרא "העבר נגמר, העתיד עוד לא כאן". זה מכונה טרנספורמציה. אני מאמין שזהו המקום היחיד ששינוי אמיתי מתחולל בו.

שמתי לב שבחברה שלנו, אזור הטרנספורמציה הזה נתפש כ"לא –כלום," מקום בלתי קיים בין מקומות. כמובן שמוט הטרפז הישן היה אמיתי, ובאשר לחדש המתקרב לעברי, אני מקווה שאף הוא אמיתי. אבל החלל ביניהם? זה פשוט שומקום מאיים, מבלבל, הגורם לאיבוד חוש ההתמצאות ושיש לעבור דרכו בצורה הכי מהירה וחסרת הכרה. כמה חבל!

התעורר אצלי חשד שאזור הטרנספורמציה הוא הדבר האמיתי היחידי, והמוטות הם האשליה שאנו ממציאים כדי לא לראות את החלל. כן, עם כל הפחד שמלווה טרנספורמציה, אילו הם הרגעים הכי רוטטי חיים, הכי מלאי צמיחה, והכי מלאי תשוקה בחיינו. ולכן יתכן שלטרנספורמציה של פחד אין כל קשר עם לגרום לפחד להיעלם, אלא להיפך, עם מתן הרשות לעצמנו "להמשיך להיתלות" באזור הטרנספורמציה – בין מוטות הטרפז – כשאנו מאפשרים לעצמנו לשכון במקום היחידי שבו שינוי אמיתי באמת קורה.

זה עלול להיות מבעית. זה עשוי להיות מאיר.

מהמסע בחלל הריק אולי נלמד לעוף.

37 שינוי פרספקטיבה

Perspectiveלפני שבוע שאלה אותי חברה למה אני מתכוון שאני אומר שהמדיטציה עוזרת לי לשנות פרספקטיבה על מצבים מסויימים. חשבתי איך להסביר לה את זה בדרך הטובה ביותר ובחרתי בשתי דוגמאות שאני אוהב להשתמש בהן.
דמיינו לכם שאנחנו יושבים בחדר יחד. אני, אתם ועוד מספר אנשים. החדר מלבני ובמרכזו ישנה מכונית. כל אחד מאיתנו יושב במקום אחר ורואה את המכונית מהמקום בו הוא יושב וכל אחד מאיתנו מקבל משימה לתאר את המכונית. דימה שיושב מצידה של המכונית, כאשר דלת הנהג ממש מולו, רואה מכונית עם דלתות כחולות בעלות ידית כסופה, הוא אינו מצליח לראות אל תוך המכונית כי החלונות מצופים בצורה כזו שאין דרך להבחין בנעשה בתוך האוטו. הוא שם לב שהצמיגים נראים חדשים, והג'אנטים שלהם בעלי אפיונים ספורטיבים. דימה, שכל חייו רצה מכונית ספורט נרגש כאשר הוא מתאר את המכונית.
אנה, אשר גדלה לאבא שהיה בעל מוסך, ישר מזהה את הדגם של המכונית. היא מכירה את החברה שייצרה את המכונית, ויש לה דיעה ברורה שהמכונית הזאת לא משהו ובעלת רמת תקלות גבוהה. היא מתארת את המכונית כרכב שהיא בחיים לא היתה קונה, רכב שלא עומד במבחני הריסוק, כמו שאתם שמים לב, היא בכלל לא מתייחסת לתיאור החיצוני של המכונית אלא למה שהיא מכירה על ה"ארכיטיפ" של המכונית
חיה אשר יושבת מאחורי הרכב בפינה, ככה שהיא מסוגלת לראות גם את הצד וגם את אחורי הרכב, ישר שמחה לציין שהיא לא רואה את מיכלך הדלק מהצד שלה, אז כנראה שהוא בצד השני, והיא גם מתייחסת לאגזוז של המכונית שנראה קצת מפורק וקשור עם חוט ברזל למקומו. היא מניחה שהרכב קיבל מכה בתחתית שגרמה לאגזוז ליפול ושעדין לא היה זמן לבעלים של הרכב לסדר את זה. היא מספרת את הסיפור שלה עם צליל אמפטי שנגרם בגלל זוג נעלי תינוק שתלוי על האגזוז ושלט ה"יש תינוק באוטו" שהיא רואה. מאחר והיא עצמה הפכה לסבתא לאחרונה, היא נורא שמחה לזהות הקשרים כאלו בכל דבר.
שירן, הצעירה בחבורה, שנורא מתעניינת באיכות הסביבה, מזהה את האגזוז השבור כמשהו בעל משקל מרכזי באיכות האויר בכדור הארץ, היא מוסיפה לתיאור הרכב נתונים שלוא דווקא קיימים על איך כנראה שהרכב מזהם את האויר ועושה רעש בזמן הנסיעה. היא גם מזהה שהרכב נוטה על צידו הימני וחושבת שזה בגלל שיש עודף משקל בתא המטען המכביד על הצד הימני של הרכב
לידה יושבת יפעת שממקום מושבה מזהה ששתי דלתות הרכב בעלות צבע שונה, אחת כחולה והשניה צהובה, בדלת הכחולה הפח דפוק ושרוט, ומראת הצד מנופצת. היא גם מתארת את הדלת הצהובה כלא ממש שייכת לרכת וכאילו הגיעה מרכב אחר בעקבות תאונה שעברה על הרכב בזמן האחרון. בנוסף היא שמה לב שהגלגל האחורי הוא גלגל רזרבי, בעל קוטר קטן יותר מהקדמי וצבע שונה
אודליה, הסקרנית מטבעה, מנסה להתרשם מתוכן הרכב ולתאר את מה שקורה בפנים. היא מצמידה פניה אל השמשה ומזהה בלאגן ושאריות של שקיות אוכל, כוסות קפה וחוטים בין המושבים הקדמיים, היא שמה לב לכמות הדפים המקופלים על הכסא שליד הנהג ואל המכשיר הסלולרי שמחובר. כשהיא בוחנת את החלק האחורי של הרכב, היא מזהה כיסא בטיחות ומניחה שמדובר ברכב של הורים לילד קטן. הבלאגן ברכב צורם לה, והיא מוסיפה בביקורת שבחיים לא היינו מוצאים את הרכב שלה במצב כזה
אירית, שקצת טרודה בזמן האחרון ממצבה הבריאותי של אמה, לא ממש מתעניינת ברכב, היא נותנת תיאור לקוני של הרכב, "רכב מפורק וישן, לא שווה כלום, מה הבאת אותו לכאן עכשיו?"
חנה שבנה בדיוק הוציא רשיון מזהה מציאה. היא מתארת את הרכב כרכב ישן שכנראה לא מתוחזק יותר על ידי הבעלים. היא לא מבינה בדגמים של מכוניות, אבל חושבת שהוא נורא יכול להתאים לבנה, ואולי אפילו ניתן לרכוש אותו במחיר מוזל ולדאוג לתיקונים בעצמה.
ואני, אני מביט ברכב כאשר חלקו הקדמי מולי. אני מזהה שפנס התאורה השמאלי מפורק לחלוטין, ושלמכסה המנוע הודבק פסלון של נמר כדי לשוות לרכב דימוי של דגם שהוא לא באמת. אני גם מזהה דרך השמשה הקדמית שמתחת למראה יש מחזיק תמונות תלוי. נראה ששתי מראות הצד נמצאות במקומן ושחוץ והפנס השבור הרכב במצב די טוב. הוא גם עבר טסט לפני מספר חודשים, וכנראה שייך לתושב הרצליה שלומד או עובד באוניברסיטת תל אביב לפי המדבקות שמודבקות בפינת השימשה.

כל אחד מאיתנו חוה את המכונית בצורה סובייקטיבית. המציאות שלו לגבי המכונית היא אינה המציאות שהאחר חווה, וכך גם בחיים. אנו חווים מציאות סובייקטיבית ולא מלאה. לאחר שיתוף של הרשמים השונים של כל יושבי החדר על הרכב, הורחבה נקודת המבט של המשתתפים לגבי הרכב. מציאות זו עדין לא מלאה, אך נקודת ההשקפה שונה מההתחלה. ובהתיחס למכונית יש להם יותר מידע לקראת פעולה.
עכשיו בואו ניקח את התרגיל הזה אל המציאות היומית שלנו. בכל יום קורים לנו אירועים כאלו ואחרים אשר מקבלים פרשנות מסויימת שהיא תלויה בתפיסת המציאות שלנו. אנחנו בטוחים שהקרובים אלינו לא סומכים עלינו, או חברים מעליבים אותנו ואפילו לא מאמינים בעצמנו. אנחנו חושבים שאף פעם לא נצליח להתקדם בעבודה או שלא מגיע לנו למצוא בן זוג, ולפעמים מאשימים מישהו במצב שלנו. אנחנו מחפשים לשמוע מבחוץ דברים המחזקים את התפישה שלנו ועל ידי קח מתחזקת האמונה שלנו שזו המציאות.
שינוי פרספקטיבה, שינוי תפיסת המציאות תאפשר לנו פרשנויות שונות לגבי אותם אירועים ותביא לשינוי בחיינו.
הדוגמא השניה שאני נוהג להשתמש בה בהקשר הזה לקוחה מהסרט מטריקס: הגיבור שנקלע לארוע בו יורים עליו או מאיימים עליו, קופץ באויר, הכל נעצר, הוא יכול לראות כל מה שקורה סביבו 360 מעלות ואז כשהוא נוחת שוב לקרקע, הוא חד, ממוקד ופועל בצורה המדוייקת ביותר. הריחוף הזה באוויר, ההסתכלות החיצונית והפנימית, הבהירות המחשבתית היכולת לראות כמה שיותר פרטים ופרשנויות על האירוע הם הדברים המובילים אל חדות הביצוע. ביום יום אני "מותקף" על ידי הרבה מצבים. זה יכול להיות בביקורת שהמנהל שלי מעביר עלי, דרך שיחה לא נעימה עם הבנק, אל מצב לא נעים מול הילדים המתבגרים ובת הזוג. היכולת ל"הקפיא" את הזמן לרגע, לבחון כמה שיותר פרשנויות היא לפעמים קריטית כי היא מה שיכול להפוך את מצב רוחי ולשנות מצב תודעתי.
כולנו חושבים שאנחנו רואים את המציאות ומבינים אותה, אך למעשה אנו חווים מציאות אותה אנו מסוגלים לפרש, ומחפשים עוד ועוד הוכחות שיחזקו את התפיסה הזאת. שינוי פרספקטיבה מוביל לשינוי מציאות. שינוי פרספקטיבה מתחיל בהתבוננות. התבוננות כנה, התבוננות פנימה אל תוכנו, על מחשבותינו, רגשותינו ותגובותינו
בתרגול המדיטציה, אנו מפתחים את השריר הזה של ההתבוננות, וזה כמו חדר כושר. ככל שנתרגל יותר, התוצאות יראו מחוץ לנו.